רבש"ץ וכיתת כוננות: הנשק של היישוב אינו רישיון פרטי

אלפי תושבים בישראל נושאים כלי ירייה במסגרת כיתת כוננות או תפקיד ביטחוני ביישוב, ורבים מהם משוכנעים שיש להם רישיון. מבחינה משפטית זו טעות, ויש לה השלכות מעשיות שמתגלות בדרך כלל ברגע הלא נכון: כשמסתיים התפקיד, כשעוברים דירה, או כשמבקשים לנסוע עם הכלי. המונחים רבש"ץ וכיתת כוננות אינם מופיעים בחוק כלי הירייה כלל. מה שקיים בו הוא הסדר אחר לגמרי. במאמר זה נסביר מה בדיוק מחזיק היישוב, מי מנפיק את ההרשאה, מה נדרש כדי לקבלה, היכן מותר לשאת את הכלי, ובמה כל זה שונה מרישיון פרטי.

מה מחזיק היישוב, ומה מחזיקים אתם?

סעיף 9 לחוק כלי הירייה מסדיר כלי ירייה להגנת יישובים, והמבנה שלו דו שכבתי. בשכבה הראשונה, הרשות המוסמכת רשאית לתת לממונה של יישוב רישיון מיוחד להחזקת כלי ירייה, שנועד להגנת הנפש והרכוש של היישוב והתחבורה עמו. הרישיון הזה הוא של הממונה בתפקידו, והכלים שניתנו מכוחו רשומים תחתיו ולא תחת מי שנושא אותם בפועל. בשכבה השנייה, אותו ממונה רשאי להרשות תושב לשאת את הכלי שעליו ניתן הרישיון. כלומר הכלי שבידיכם אינו רשום על שמכם, אתם אינכם בעליו, ומה שיש לכם הוא הרשאה לשאת אותו ולא רישיון להחזיק בו.

מיהו הממונה שהחוק מדבר עליו?

החוק אינו משתמש במונח רבש"ץ, אלא מגדיר ממונה בשתי דרכים חלופיות. הראשונה היא הממונה על השמירה כמשמעותו בחוק הרשויות המקומיות בעניין הסדרת השמירה. השנייה היא תושב אחר שנתמנה על ידי פקיד רישוי להיות ממונה לצורך אותו סעיף. בפועל, בעל התפקיד שמוכר בשטח כרבש"ץ הוא לרוב מי שממלא את המשבצת הזו. חשוב להבין שהסמכות אינה אישית אלא נובעת מהמינוי ומהרישיון המיוחד שניתן לו, ולכן גם היקף ההרשאות שהוא מעניק נגזר מתנאי אותו רישיון ולא משיקול דעת חופשי. יש לכך משמעות מעשית עבור התושב: פנייה בבקשה להרחיב את ההרשאה, לשנות את תחומה או להתאים את תנאיה מופנית לממונה, אך היא כפופה למה שנקבע ברישיון המיוחד עצמו ולאישור המשטרתי שניתן.

מה נדרש כדי לקבל תעודת הרשאה?

ההרשאה אינה ניתנת לכל מי שמתגורר ביישוב, וחמישה תנאים צריכים להתקיים במקביל:

1. יישוב מאושר לעניין הסעיף: מקום היישוב אושר לכך על ידי השר, על פי המלצת שר הביטחון.
2. זיקה ליישוב: החוק מדבר על אדם מתושבי היישוב או מהנמצאים בו, ולא על כל אדם.
3. אישור משטרתי מוקדם: נדרש אישור של מפקח המשטרה המחוזי או נציגו, ברשימה שמית או באופן אישי.
4. הצורך הביטחוני: הממונה מרשה כאשר הדבר דרוש לדעתו להגנת הנפש והרכוש של היישוב.
5. התעודה עצמה: ההרשאה ניתנת בתעודה בחתימת יד הממונה, והוא רשאי לקבוע בה תנאים והגבלות.

איפה מותר לשאת את הנשק הזה?

זו ההגבלה שהכי הרבה אנשים אינם מודעים לה. לשון החוק מתירה לשאת את הכלי בתחום שהוגדר ברישיון, ולא בכל מקום. התחום נקבע ברישיון המיוחד עצמו, והוא נגזר מתכלית ההסדר: הגנת הנפש והרכוש של היישוב והתחבורה עמו. נשיאה מחוץ לאותו תחום אינה מכוסה על ידי ההרשאה, גם אם התעודה בכיס וגם אם הכלי הוא אותו כלי. לצד זאת רשאי הממונה לקבוע תנאים והגבלות נוספים בתעודה עצמה, ולכן שתי הרשאות באותו יישוב אינן בהכרח זהות. מי שאינו יודע מה בדיוק כתוב בתעודה שלו נמצא בסיכון מיותר, וכדאי לקרוא אותה מילה במילה. שאלה נפוצה בהקשר הזה נוגעת לנסיעה עם הכלי מחוץ ליישוב, למשל לעבודה או לביקור משפחתי. התשובה נגזרת מהתחום שהוגדר ולא מהנוחות, ובמקרה של ספק עדיף לברר מראש מול הממונה מאשר לגלות זאת בבדיקה משטרתית בדרך.

תעודת הרשאה מול רישיון פרטי

ההשוואה הבאה מסדרת את ההבדלים שחשובים בפועל, ולא רק להלכה:

מה קורה כשהתפקיד או המגורים משתנים?

כאן מתגלה ההבדל במלוא עוצמתו. ההרשאה נשענת על הזיקה ליישוב ועל החלטת הממונה, ושניהם עשויים להשתנות. מי שעוזב את היישוב, מסיים את תפקידו בכיתת הכוננות, או שהממונה שינה את החלטתו, מוצא את עצמו בלי הבסיס שעליו נשענה הנשיאה. הכלי ממילא אינו שלו והוא חוזר למסגרת שממנה יצא. הנקודה החשובה היא שאין כאן רישיון שנשאר בידיכם, ואין כאן ותק שנצבר לזכותכם כבעלי רישיון פרטי. מי שמעוניין בהמשכיות צריך להתחיל מסלול נפרד לחלוטין, ורצוי לעשות זאת בעודו בתפקיד ולא אחריו. הסיבה פשוטה: בזמן התפקיד קל בהרבה להשיג אישורים מסודרים על מילויו, על משך הזמן ועל אופי הפעילות, ואלה בדיוק המסמכים שמסייעים להציג רקע ביטחוני מתועד בבקשה הפרטית. מי שממתין לסיום התפקיד מגלה לעיתים שהגורם שיכול היה לאשר כבר החליף תפקיד בעצמו.

שלבי המעבר לרישיון פרטי

המסלול הפרטי אינו המשך של ההרשאה ביישוב אלא הליך עצמאי. אלה השלבים:

• בדקו מול איזה תבחין אתם עשויים להיות זכאים להגיש.
• אספו אישורים על התפקיד הביטחוני שמילאתם ביישוב.
• ודאו שמקום המגורים הרשום שלכם מעודכן ונכון.
• בצעו את בדיקת הכשירות הנפשית הנדרשת בחוק.
• עברו את ההכשרה והפעילו כלי במטווח קליעה.
• הגישו את הבקשה עם כל האסמכתאות במקשה אחת.
• שמרו את התעודה הקודמת ואת מסמכי התפקיד.
• אל תמתינו לסיום התפקיד כדי להתחיל בתהליך.

שימו לב שדרישת בדיקת הכשירות הנפשית אינה ייחודית למסלול הפרטי. החוק מגדיר רישיון לעניין זה ככולל גם רישיון מיוחד וגם תעודת הרשאה.

יישוב מאושר מול יישוב זכאי: ההבדל שמבלבל

שני מונחים דומים בצליל ושונים לגמרי במשמעות. יישוב מאושר לעניין סעיף 9 הוא מקום שהשר אישר, על פי המלצת שר הביטחון, כיישוב שניתן להעניק בו רישיון מיוחד להגנת היישוב. לעומת זאת, יישוב זכאי במסגרת תבחין המגורים הוא מקום שמגורים בו עשויים לבסס בקשה לרישיון נשק פרטי. אלה שני הסדרים נפרדים, עם מטרות שונות ורשימות שונות. מגורים ביישוב שנכלל באחד מהם אינם מלמדים דבר על השני, וההנחה שקיום ההרשאה ביישוב מעיד על זכאות אישית היא מקור נפוץ לאכזבה, ולעיתים גם לאיחור בהגשה. כדאי לבדוק כל אחד מהמסלולים בנפרד ולא להסיק מאחד על השני.

לסיכום

נשק שמגיע דרך היישוב הוא הסדר קהילתי ולא זכות אישית. הוא שייך לרישיון המיוחד, מוגבל לתחום שהוגדר בו, תלוי באישור משטרתי מוקדם ובהחלטת הממונה, ואינו צובר לכם מעמד. מי שרוצה כלי שנשאר איתו גם אחרי התפקיד צריך מסלול נפרד, ולהבין תחילה את ההבדל בין רישיון פרטי לרישיון ארגוני. המכון הארצי בוחן את הזכאות שלכם מול התבחינים, ומלווה את המסלול הפרטי משלב הבדיקה ועד קבלת הרישיון. התוצאה תלויה בהוראות הדין ובנתוני המבקש, וכל בקשה נשקלת בנפרד.